"לא יסנוור

גם אם תחביאו מתחת לאף

לא יאפיל.

חוט ארוך

צורה ללא צורה

דמותו בכל דבר

שמו שקט

מטבעו בלתי ניתן להגדרה."

(לאו צה ,נסתר, ספר הטאו, תרגום והערות נסים אמון, עמ' 14 )

 

בחיפושו של האדם אחר משמעות הוא נוטה לחשוב שהשקט הוא התשובה. ברעש היומיומי האדם תר אחר אי של שלוה. השקט, בשונה מן השתיקה הוא מקום המאפשר ליצור, לחשוב ולנסח. האם נוכל להגיע אליו, לנוכח החיים הסוערים שאותם אנחנו מנהלים?

 

"המאורעות המפעימים ביותר בחיינו, התובנות העמוקות ביותר בחיינו, כל אלה בוקעים כאשר ההכרה שלנו שקטה לחלוטין, דוממת [...]. השקט הוא המקור האחד, הבלתי-נדלה, לכל יצירות האמנות והספרות שהפעימו אותנו והמקור שמתוכו נובעת היצירה, כי מתוך האין – הריבוא נובע, ומתוך הריק – אין-ספור היֵשִים". (תור גונן ואיתמר בשן, שקט אינו באוזן, שתיקה אינה בלשון: התבודדות, יצירה ומרחב מדיטטיבי בפסיכולוגיה הבודהיסטית, היחידה להיסטוריה  ותיאוריה, בצלאל, גיליון מס. 29, 1.1.2014 ). אך השאלה איננה האם ימצא האדם את השקט, אלא האם יוכל האדם להתמודד עם השקט, לאחר שימצא אותו? בדרך כלל  שתיקות הן דבר מפחיד, מרתיע. אבל במצבים מסוימים, כאשר החיים הופכים למורכבים מאוד, ברגעים החשובים של החיים, כשהאדם הבודד נתון בתהליך של חיפוש עצמי, הוא שרוי בדממה ופועל דרך מחשבותיו והרהוריו.

 

התערוכה עוסקת בנושא השקט מנקודת מבטם של תשעה אמנים ומהדהדת את נקודת מבטו של הצופה. המשותף לעבודות המוצגות בתערוכה מתבטא ברגעי השקט שבתוך היצירות וכן באופן בו הן משפיעות על לבו של המתבונן. התערוכה מבקשת לעורר בצופה את אותה חוויה שחש האמן בשעה שהוא רוקם את יצירתו.

 

אורית טוכמן-דואר מציגה ציור שמן על בד רחב יריעה. השכבה הנראית, הנגלית במבט ראשון, שקטה ושלווה, אך מתחת לפני הקרקע האדמה רוחשת, מבעבעת, עוכרת שלווה.

"

מצולות" של טליה טוקטלי הוא חלק מתוך עבודה בתהליך ששמה "מצול". זהו מונח שטבעה האמנית, ופירושו יכול להיות מובן כמילת היפוך למילה "מצוף". "מצולות עבורי הינו מקום בטוח, השקט בו עצום וכבד", אומרת טליה טוקטלי, המציעה בסדרת עבודות זו לחוות את המילים "מצולות" ו"מצול"  באופנים שונים.

 

בעבודותיו של  יונתן צופי ניתן לראות התייחסות ל"מא" היפני, שאחת מהגדרותיו היא אמנות השקט. ה"מא" מופיע בכל תחומי החיים: בציור הוא החלל הלבן, הלא מצויר שמעניק איזון לאזורים המצויירים על הדף.

 

יהודית שרייבר מצלמת בשנתיים האחרונות  סדרות רבות של עבודות מתחת לפני האדמה. הדחף של שרייבר לצלם במעמקי האדמה נובע בעיקר מהביוגרפיה הפרטית שלה, אך גם מתוך הנרטיב הלאומי. אחיה אמנון הפליג עם הצוללת דקר שאבדה בלב ים ב- 1968.  החומרים המעסיקים את יהודית שרייבר הם מעגלי החיים והמוות, תחילתם וסופם של החיים. היא מתארת חוויה רגשית  באמצעותה היא מערערת על יחסי המרחק וקנה המידה, המקום והזמן. הצילום התת קרקעי מחדד היבטים אלה ומאפשר מעבר בין קטבים – בין מציאות לדמיון, בין סוף להתחלה ובין זמן קדמוני לזמן עתידני.