מי יחזיר את הישנים משנתם? מי ישגיח על גלגוליהם הליליים? מי יעיד עלמאבקיהם, מי יקלוט אותם בנופלם? האמן נותר ער, ואהוביו נאספים בזה אחרזה אל קיניה הזרים של השינה. הילדים כבר משונים כציפורים, וגם אמותיהםהולכות ונהפכות. איש אל שכחתו העתיקה וילד אל סודו הראשון. צפונים זהבזה ואחרים לגמרי.

 

והאמן רואה, כי שנותיהם מנחשות זו את זו, אבל הלילה מפתל אותן בדרכיוומליט את חלומותיהם בכנף שחורה. וכל בניו הם בנים יחידים. ובכל לילהאנחנו לומדים לעוף, וטיסתנו כבדה ומגושמת עד שכנפינו מתנוונות באמצעהמעוף וצללינו מסתמנים באור ראשון. והאמן מלחים את הצללים להאריך לנואת הלילה, חורש את דאגתנו בבשרו המידלדל של החושך. גונב לנו עוד רגע,מחסה לילד שעוד מחזר אחר אמו אשר נרדמה באמצע השיר והִשִּירָה אל חיקונוצה. מבעד לשמורות עיניים כבדות הוא מבחין בידיו המנוצות, ויודע כי גםהפעם לא ישלים את משמרתו.

 

כשהשינה תכריע אותו, הלילה עצמו ייאלץ לפקוח את עיניו. הציפורים יחזרו,זרדים יבשים במקוריהן, וירפדו את הקינים שבנו בראשינו. מלאכתן תסתכסךבמחשבותינו, ואנחנו נדמה לראות: ברושים בזכרון. יקינתון ישנה. לילה טוב.נדמה שכבר היינו שם, שיד אמונה גלגלה את משאלותינו בזיכרונות, פסטל עלנייר. אבל אנחנו כבר ערים, והם עוד צנופים בקרבנו בעיניים עצומות. רחוקיםכמו עריסות שנעזבו, ובכל זאת בְּנֵי הלילה הזה, רושמים כל ניד שפתיים וכלפרפור לב במהלכה של שינה הולכת וקלה. אפשר שנבקש לדבר, אבל המראותיקדימו אותנו. כנפינו לא יִסְכְּנוּ עוד למעוף, אבל עייפותן תהיה לפֶה לחתיכותהלילה שגנבו את גבולו של היום, פחם על נייר. ואנחנו נמסור את סודנו בלידעת מהו:

 

פָּנֶיךָ אֶל פָּנַי

 

 

הֱיֻ לִי

פָּנֶיךָ יָפִים

אֶל פָּנַי.

 

הֱיֻ לִי

פָּנִים אֶל

פָּנִים לִי.

 

פֶּה אֶל

פֶּה. הֶגֶה

אֶל הֶגֶה.

 

(אבות ישורון)

עודד וולקשטיין