אוסף האמנות של בנו כלב בנוי משכבות של זמן, של ידע ושל מקום. שכבות של רגישות הנערמות זו על זו ויוצרות "עור", קרום לאישיותו של האספן.

על מדפי הסטודיו הגדולים של כלב מסודרות עבודות רבות, ערש תולדות האמנות הישראלית.  גוף העבודות הגדול מעלה תחושה כי העבר הוא סטטי, עבר אשר נלכד בהווה. נדמה כי מושג הזמן הפך לבלתי מתכלה, או אם נרצה – לאלמנט בלתי פגיע. בגוף העבודות הגדול אין היררכיה של זמן. הכל שייך לעור המתקלף של ההווה.

 

בטקסט הנקרא "ווטסאפ" כותב כלב: "בימים אלו כשהמלה הולכת כל כך בקלות על השפתיים והתוקף שלה הוא תוקף של ציוץ בטוויטר, אין לי ספק שיש השפעה גם על הדימוי, כפי  שבא לידי ביטוי בעבודות של האמנים העכשוויים. על כן, שמחתי על ההזדמנות שנתגלגלה לפתחי, לעשיית חשבון נפש. אני ממשיך להסתקרן ולהתרגש, ללקט ולצרף עבודות לאוסף, כאילו הזמן עצר מלכת ולא חלפו מאז 52 שנים. רואה סביבי את התמורות שחולל הזמן בכל השטחים ואני ממשיך לרוץ,לראות ולהתעדכן, ע"מ לשמור על הראש מעל המים, כשהספקות והשאלות ממשיכים להתרוצץ ולהציק. לדוגמא: מה באשר לאותו גוף עבודות ששמו "האוסף שלי", מה קרה לו ומה עולל לו הזמן? האם שמר על צביונו ועל איכותו האמנותית? מי מהאמנים צלח את תלאות הזמן ועדיין נשאר רענן וחדשן ומי לא? ומה עם האמנים הצעירים שנוספו במהלך העשורים האחרונים, האם השתלבו באוסף והפכו לחלק אינטגרלי ממנו והאם תמה תקופת הסתגלותם?

האם אני יכול עדיין לומר בקול רם חד ובוטח: "כן, זה אני ואלה בניי?" או להצטרף למשורר השואל:

"הגם שם בארץ החמה, היפה, תרבינה הרעות, התלאות?""

 

הבחירות של כלב בעבודות אינן מבקשות או נבחרות על מנת להיות "חלון" של משהו, אלא נצברות לתמונה שהיא "חלל" של משהו. האנרגיה הכלואה בקפדנות בבחירותיו של כלב, מעוררת רגש היוצר את הגירוי לחריגה ולניתוק מהחומריות, ומשחרר למבע אוטונומי, תבונתי, אשר רק מגרה את הצופה להבנת יחסי רוח – חומר (הנובעים מהפיזיות של העבודה). המשמעות האמיתית של העבודות ושל החיבורים ביניהן, נוצרת לא דרך הנושאים או הדימויים אלא דרך אופן הציור והמכניזם הפנימי שלו.